החלטה בתיק ת"א 20591-03-11

בקשה לסילוקה על הסף של התובענה מחמת השתק עילה, ולחילופין -התיישנות.

כתב התביעה

1.                        ביום 10.3.2011 הגישה התובעת כנגד הנתבעת תביעה על הסך של 1,177,867 ש"ח.

2.                        בהתאם לנטען בכתב התביעה, בין השנים 1993-1994 התובעת והנתבעת רכשו במשותף ובחלקים שווים נכס המצוי ברח' הפלדה 20 באשדוד, ונכס ברח' הסדנא 11 ברעננה.

ניהולם, השכרתם וגביית דמי השכירות בגין הנכסים הופקד בידי הנתבעת, אשר העבירה את ניהולם לידי חברת ניהול.

3.                        התובעת טוענת כי הנתבעת גבתה משוכרי הנכסים דמי שכירות בגין הנכסים, אך לא העבירה לתובעת את חלקה בדמי השכירות, כפי זכותה.

4.                        התובעת העבירה לנתבעת את זכויותיה בנכס באשדוד ביום 30.4.2010, ואילו הזכויות בנכס רעננה הועברו לנתבעת ביום 18.5.2010.

5.                        לטענת התובעת, במהלך תקופת השותפות בנכסים, הנתבעת קיבלה משוכרי הנכסים דמי שכירות כמפורט להלן:

נכס אשדוד, בגין השנים 2003-2010  - סך של 1,451,68 ש"ח

נכס רעננה, בגין השנים 2003-2010 - סך של 904,127 ש"ח

לטענת התובעת הינה זכאית למחצית מן הסכומים הנ"ל - וזו תביעתה.

ההליך הקודם שבין הצדדים ("התובענה הראשונה")

6.                        בין הצדדים התקיים הליך קודם, אשר ראשיתו בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת ביום 12.4.2007 (ת.א. (ראשל"צ) 1653/07). במסגרת תובענה זו תבעה התובעת את הנתבעת למתן חשבונות, לפירוק השיתוף במקרקעין, וכן לתשלום חלקה בדמי השכירות לשנים 1995-2002, בסך של 589,509 ש"ח.

7.                        ביום 4.9.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט (כב' השופטת י. בלכר). בית המשפט דחה את התביעה ביחס לחיובים שטרם יום 12.4.2000 מחמת התיישנות, וקיבל את התביעה לדמי שכירות לתקופה שמיום 12.4.2000 ועד לשנת 2002, בקיזוז מחצית השקעותיה של הנתבעת בנכס באשדוד.

8.                        בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט (ע"א 44439-10-11), התקבל הערעור בחלקו, באופן שדחיית התביעה בגין ההתיישנות בוטלה, והנתבעת חוייבה לשלם את דמי השכירות גם בגין התקופה שמאז שנת 1995 ועד לשנת 2000.

9.                        פסק הדין בתובענה הראשונה לא התייחס כלל לשאלת סעד מתן חשבונות או לפירוק השיתוף שכן ככל הנראה, במהלך בירור התובענה ניתנו לתובעת החשבונות הדרושים, וכן פורק השיתוף על דרך של מכירת זכויותיה של התובעת בנכסים לנתבעת, כך שלא היה כל צורך בהכרעה שיפוטית בעניין.

טענות הנתבעת

10.                        הראש הראשון של בקשה זו מתייחסת לכוחה של התובעת להגיש תובענה זו, בגין דמי השכירות שמשנת 2002 ועד ליום 12.4.2007 (הוא יום הגשת התובענה הראשונה). לטענת הנתבעת, התובעת יכולה היתה לכלול חיובים אלה גם בתובענה הראשונה, ומאחר שבחרה לא לעשות כן היא מנועה מלעשות כן מחמת הכלל של השתק עילה.

11.                        עוד טוענת הנתבעת שכל חיובי דמי השכירות שעד ליום 10.3.2004, היינו, עד 7 שנים לפני מועד הגשת תובענה זו) התיישנו, ועל כן יש לדחות את התובענה בגינן על הסף.

טענות התובעת

12.                        התובעת טוענת (סעיף 20 לכתב תגובתה לבקשה זו) כי בעת הגשת התובענה הראשונה, לא ידעה כלל מה גובה זכותה לדמי שכירות בגין התקופה נשוא תובענה זו (שהינה שונה מהתקופה שנתבעה בתביעה הקודמת). לכן, הגישה את התובענה הראשונה רק בגין המידע שהיה ידוע לה לפי מיטב ידיעתה באותה עת. גובה זכותה של התובעת לדמי שכירות נודע לה במדוייק רק במהלך בירור התובענה הראשונה, עם קבלת החשבונות. לפיכך, לשיטתה, לא חל הכלל בדבר השתק עילה.

13.                        באשר לטענת ההתיישנות,התובעת טוענת כי נוכח קיומו של פסק הדין המכיר בזכותה של התובעת למחצית דמי השכירות, מנועה הנתבעת מלכפור בזכות התובעת בכספים אלה.

התיישנות